מדינת רווחה הוא כינוי למכלול המנגנונים שמפעילה המדינה שמטרתם חלוקה-מחדש של המשאבים בחברה. מנגנונים אלו אוספים משאבים מהאזרחים - בעיקר בצורת מסים, אך לעתים גם בצורות אחרות - ומחלקים אותם מחדש באופנים הנתפסים כצודקים יותר. מנגנונים נפוצים של חלוקה מחדש הם מערכות חינוך ובריאות ציבוריות, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי ועוד.
לפי התפיסה המקובלת כיום, כל המדינות הקפיטליסטיות הן מדינות רווחה, מכיוון שכולן עוסקות בחלוקה מחדש של משאבים חברתיים. עם זאת, הן נבדלות מאוד זו מזו במידה ובאופן שבהם הן עושות זאת.
תוכן עניינים |
מדינת הרווחה היא מודל המהווה פשרה בין המודל הקפיטליסטי, התומך בשוק חופשי כמנגנון יחידי לחלוקת משאבים, לבין המודל הסוציאליסטי, לפיו על המשאבים להיות מחולקים באופן יזום ומתוכנן, בין אם על ידי המדינה או בדרך אחרת.
מדינת הרווחה שומרת מצד אחד על השוק כעל המנגנון העיקרי לחלוקת משאבים בחברה, אך מצד שני שואפת לספק לכל תושביה הגנה ממחסור ולצמצם עד כמה שניתן את אי-השוויון בין השכבות החלשות לאלה המבוססות בחברה.
במהלך המאה ה-20 נתפסה מדינת הרווחה אכן כפשרה - מצב בו כל אחד מהצדדים יוצא וחצי תאוותו בידו. תומכי הקפיטליזם נאלצו להשלים עם המיסוי וההתערבות בשוק, ואילו תומכי הסוציאליזם נאלצו להשלים עם קיומו של השוק החופשי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציג הסוציולוג אנתוני גידנס את תאוריית הסטרוקטורציה ("הדרך השלישית"), שזכתה לעדנה עת אימץ אותה טוני בלייר, לימים ראש ממשלת בריטניה. תומכי גישה זו רואים בעצמם אנשי שמאל, אך מוותרים על השאיפה לביטולו של השוק החופשי. יעדם המוצהר הוא מדינת הרווחה - שילוב בין שוק חופשי לבין מנגנוני חלוקה מחדש.
התומכים במדינת רווחה מתבססים על המושג זכויות חברתיות - ההנחה כי במסגרת זכויות האדם נכללות, פרט לזכויות הפוליטיות ולזכויות האזרחיות, גם זכויות הקשורות במצבו החומרי, כגון הזכות לחינוך, הזכות לבריאות ועוד, וכי על המדינה מוטלת החובה לספק זכויות אלה.
לכן, טוענים התומכים ברעיון זה, השלטון חייב להבטיח את רווחת אלה הדורשים סיוע כגון קשישים, נכים, משפחות מרובות ילדים.
ברור מכאן, שאם השלטון עושה גם את כל אלה, הוא חייב לגבות יותר מיסים, ולחוקק חוקים מתאימים, כלומר להתערב יותר בחיי הפרט.
ניצני מדינת הרווחה החלו להופיע בשנות ה־80 של המאה ה־19. בעקבות המהפכה התעשייתית הופיע באירופה מעמד חדש - מעמד הפועלים. מעמד זה החל לדרוש זכויות שוות. בעקבות כך הופיע הסוציאליזם והחל באירופה גל של מהפכות, שנכשלו ברובן. בתגובה לכך, בשנות ה-80 של המאה ה-19 החל אוטו פון ביסמרק, הקאנצלר של גרמניה, להעניק זכויות שונות לפועלים בארצו. הזכויות בשלב זה של מדינת הרווחה היו בגדר "ביטוח לפועלים", וכללו הטבות לבני מעמד זה - כגון פנסיה, ביטוח אבטלה וכדומה.
זכויות אלו התפשטו לאיטן ברחבי אירופה, אך את הדחיפה המשמעותית קיבלה מדינת הרווחה בעקבות הענקת זכות הבחירה לפועלים, שאירעה ברוב מדינות אירופה המערבית בראשית המאה ה-20. אז קמו מפלגות פועלים סוציאל-דמוקרטיות, שנלחמו באופן דמוקרטי על תוספת זכויות למעמד הפועלים. שלב זה אופיין בהתפשטות הביטוח הבסיסי, שהוענק עד אז בעיקר למעמד הפועלים, לכל האוכלוסייה.
גם המשבר הגדול של שנת 1929 שהוביל למעורבות ממשלתית מסיבית דווקא בארצות הברית - במסגרת מדיניות הניו דיל, השפיע מאוד על ההכרה כי יש לרסן את הקפיטליזם הפראי באמצעות המדינה.
לאחר מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות נוספת במדינת הרווחה, בעקבות הופעת התופעה הקרויה פורדיזם. בשלב זה חל מעבר מהתפיסה המינימליסטית של 'ביטוח' - מטרת המדינה לדאוג לאדם במקרה שהוא נכשל, לתפיסה של איכות חיים. המדינה החלה לדאוג לתוכניות המבטיחות יותר מהמינימום הנדרש למחייה, לדוגמה - תוכניות שיכון, הסדרי בריאות מקיפים יותר וכדומה.
עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, נהוג היה למדוד מדינות רווחה על ידי השוואת האחוז שמהווה ההוצאה הציבורית מהתל"ג. חישוב זה התבסס על ההנחה ששיעור זה יהיה גבוה יותר במדינה שמחויבותה לחלוקה מחדש של משאבים היא גבוהה.
בשנות ה-80 נמתחה ביקורת על מדד זה. ראשית, נטען, הוא אינו מודד רק את מחויבותה של המדינה לחלוקה מחדש אלא מושפע גם מהתנאים הכלכליים והחברתיים במדינה. כך לדוגמה, מרגרט תאצ'ר צימצמה בשנות ה-80 את היקף מדינת הרווחה הבריטית באופן נרחב, אך שיעור ההוצאה הציבורית מהתל"ג עלה - בעיקר עקב העלייה הדרסטית באבטלה, שהגדילה את היקף תשלום דמי האבטלה. בעיה נוספת שזוהתה היא חד-הממדיות של מדד זה - בעזרת מדד זה ניתן לקבוע רק את המידה שבה מדינה היא מדינת רווחה, ולא ניתן להבחין בין מדינות רווחה שונות. לפי טענה זו, מדינות רווחה נבדלות זו מזו לא רק בכמות המשאבים שהן מחלקות מחדש, אלא גם באופן בו הן עושות זאת ובמטרות שהן מבקשות להשיג.
בעקבות ביקורת זו, הציג הסוציולוג גוסטה אספינג אנדרסן[1] מסגרת אלטרנטיבית לסיווג של מדינות רווחה, המתבססת על שילוב של מספר רב של פרמטרים, איכותנים וכמותניים כאחד. אספינג אנדרסן מציע לנטוש את הנסיון לבחון את היקף החלוקה מחדש של המשאבים, ובמקומו לבחון את העקרונות המנחים חלוקה מחדש זו.
במהלך השנים הוצעו מספר תיקונים לחלוקה שהציע אספינג אנדרסן. חלק מהתיקונים עסק בהתעלמותו של המודל מסוגיות של מגדר ואתניות. אחרים הוסיפו דגמים נוספים על אלו שבפרסום המקורי. חלק מהתיקונים נתקבלו על ידי הזרם המרכזי בסוציולוגיה, וחלקם שנויים במחלוקת. החלוקה המקובלת כיום מבחינה בין מספר סוגים של מדינות רווחה:
בשום מדינה לא מתקיים אחד המודלים המוזכרים לעיל באופן מובהק - מדינות נוטות אולי לקוטב כזה או אחר, אך בכולן מופיעים אלמנטים מכל הגישות.
כמוזכר לעיל, מטרתה העיקרית של מדינת הרווחה היא צמצום פערים סוציו-אקונומיים בין השכבות השונות בחברה. אך מעצם העובדה שבמסגרת מדינת הרווחה מחולקים משאבים חברתיים, הופך המנגנון של מדינת הרווחה לאחראי, פרט לצמצום חלק מהפערים, גם לשעתוק פערים אחרים וליצירת נוספים. בכך פועלת מדינת הרווחה כמנגנון מרבד - היא יוצרת (או משחזרת) הבדלים בין קבוצות חברתיות שונות, ובכך תורמת להכלה או להדרה של קבוצות אלה ולעתים אף ליצירתן של קבוצות. שתי דוגמאות לאופן בו מתרחש תהליך זה:
stock | retire | vm
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History