לטינית
| לטינית (lingua latina) | |
|---|---|
| מדינות שבהן השפה מדוברת: | קריית הוותיקן |
| אזורים שבהם השפה מדוברת: | חצי האי האיטלקי |
| סך כל הדוברים: | כמיליון |
| מספר הדוברים שזו שפת האם שלהם: | אין |
| שיטת הכתב: | אלפבית לטיני |
| סיווג משפחתי: | הודו-אירופית איטלית לטינית |
| מעמד רשמי | |
| שפה רשמית במדינות: | קריית הוותיקן |
| גוף מפקח: | הכנסייה הקתולית |
| ראו גם: שפה • רשימת שפות | |
לטינית (LINGUA LATINA, תעתיק: "לִינְגְּוָה לָטִינָה") או בשמה האחר רומית, היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים נסיונות להחיות אותה.
מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה להיות שפה מדוברת, הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם וגם בישראל מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.
תוכן עניינים |
כתיבת הלטינית והגייתה
הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית של האלפבית שונה במקצת מהגרסה היוונית, והיא הגרסה שמשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים).
מערכת ההגייה להלן היא שחזור של צורת הגיית הלטינית הקלאסית:
העיצורים
- B - נהגה כהגיית בי"ת דגושה
- C - נהגה כהגיית כ"ף דגושה (מתועתק מלטינית קלאסית תמיד כ-"ק"; מלטינית מאוחרת כ"צ'" לפני E, I או Y)
- CH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. נהגה בלטינית קלאסית כקוף מנושפת. מקביל לאות היוונית Χ ("כי")
- D - נהגה כהגיית דל"ת
- F - נהגה כהגיית פ"ה רפה
- H - נהגה כהגיית ה"א
- G - נהגה כהגיית גימ"ל
- I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
- K - נהגה כהגיית כ"ף דגושה (מופיע במילים ספורות בלבד, בעיקר ממקור אטרוסקי או פיניקי)
- L - נהגה כהגיית למ"ד
- M - נהגה כהגיית מ"ם
- N - נהגה כהגיית נו"ן
- P - נהגה כהגיית פ"ה דגושה
- PH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Φ ("פי") היוונית
- QV - נהגה כהגיית KW
- R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית)
- S - נהגה כהגיית סמ"ך
- T - נהגה כהגיית ת"ו
- TH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית
- V - נהגה כהגיית ו"ו עיצורית (כמו W באנגלית)
- X - נהגה כ-קְס או כ-גְז.
- Z - נהגה כ-ז או כ-דְז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני)
תנועות
בלטינית קלאסית (שדוברה על ידי מלומדים) משוחזרות חמש תנועות בסיסיות: a,e,i,o,u. כיוון שמשך ההגייה הוא פונמית בלטינית, כל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה, וכפי שקורה בשפות רבות, התנועות הקצרות נוטות להתמרכז (לֵיהגוֹת במרכז חלל הפה). על כן למעשה יש עשר תנועות:
| תנועות
(מימין לנקודה הלבנה תנועה מעוגלת, ומשמאל לה בלתי מעוגלת) |
|||||
| קדמיות | כמעט קדמיות | מרכזיות | כמעט אחוריות | אחוריות | |
|---|---|---|---|---|---|
| סגורות | i: • | • | • u: | ||
| כמעט סגורות | ɪ • | ʊ | |||
| חצי סגורות | e: • | • | • o: | ||
| אמצעיות | |||||
| חצי פתוחות | ɛ • | • | • ɔ | ||
| כמעט פתוחות | æ • | ||||
| פתוחות | a: • | • | |||
כתיבת התנועות בכתב הלטיני
- A - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית פתח.
- A - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית פתח מוארך.
- E - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירה).
- E - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
- I - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית חיריק פתוח (בין חיריק לצירה).
- I - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חיריק מוארך.
- O - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
- O - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חולם מוארך.
- U - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
- U - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
- Y - נהגית כהגיית Ü בגרמנית או U בצרפתית (שימשה לרישום מילים שאולות ממקור יווני).
דיפתונגים
- AE או Æ - נהגה כהגיית אַי.
- OE או Œ - נהגה כהגיית אוֹי.
- AV - נהגה כהגיית אַוּ.
- EI - נהגה כהגיית אֶי.
- EV - נהגה כהגיית אֶוּ.
ניואנסים בהגיית הלטינית
הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיור הנוכחי, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקְצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצ'ה".
בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו, ברובם, יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים, המתבססים על תעתיקים עתיקים מלטינית המדוברת לעברית. לפי מחקרים אלה, אין ספק שמילה כמו ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בארץ כיום כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.
דקדוק לטיני
ההברות בלטינית
בלטינית מספר ההברות במילה הן לפי מספר אותיות הניקוד והדיפתונגים שבה, להלן מספר דוגמאות:
- 1. Ae-ta-te = Aetate (במילה 3 הברות - 2 אותיות ניקוד ודיפתונג).
- 2. Au-di-cn-dus = Audicndus (במילה 4 הברות - 4 אותיות ניקוד).
שתי אותיות ניקוד שביניהן אות רגילה לעולם לא תהיינה באותה ההברה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
את ההברות מחלקים כדלקמן:
- 1. אות רגילה בין שתי אותיות ניקוד תצטרף תמיד לאות הניקוד שאחריה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
- 2. צירוף של שתי אותיות רגילות (או יותר):
-
- א. אות שלאחריה L או R תצטרף אליהן (A-gri, Pu-bli-cus).
-
- ב. בכל שאר האותיות, האות הראשונה בצירוף תצטרף לאות הניקוד שקדמה לה (Vic-to-ri-a, E-ges-tas).
ההברה האחרונה במשפט נקראת ultima (אולטימה), הלפני אחרונה penult (פי-נולט) וזאת שלפניה antepenult (אנטי פינולט).
הצירוף nct מתחלק כך: nc-t.
ראו גם
לקריאה נוספת
- גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, הוצאת מאגנס, תשמ"ב.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: לטינית |
stock | retire | vm
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History