התקווה
- ערך זה עוסק בהמנון מדינת ישראל. אם התכוונתם לספינת מעפילים, ראו התקוה (ספינת מעפילים). למפלגה, ראו התקווה - מפלגה ציונית לאומית.
| התקווה |
|
|---|---|
 "התקווה" |
|
| מדינה |  ישראל |
| שפה | עברית |
| מילים | נפתלי הרץ אימבר |
| לחן | עממי רומני |
| שנת מעמד רשמי | 2004 |
| שמות נוספים | תקוותנו |
| להאזנה (מידע · עזרה) | |
"הַתִּקְוָוה" הוא המנונה הלאומי של מדינת ישראל, ובעבר המנונה של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים משירו של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878, עת ביקר אימבר בארץ ישראל. לחנו של השיר הנו לחן עממי רומני, אשר הוצמד לו על ידי שמואל כהן. ההמנון אומץ רשמית בחוק בשנת 2004, אף על פי שהושר כהמנון מאז קום המדינה.
תוכן עניינים |
מילות ההמנון
|
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה |
||
ההמנון כולל את שני הבתים הראשונים, מבין תשעה, משירו של נפתלי הרץ אימבר, שחובר בשנת 1878. בבית השני הוכנסו שינויים קלים. שלוש השורות האחרונות: "התקוה הנושנה/ לשוב לארץ אבותינו/ עיר בה דוד חנה" הוחלפו באלה הידועות. אפשר שההמנון הפולני היה אחד ממקורות השראתו של אימבר. במילותיו "עוד לא אבדה תקוותנו" מוצאים הד לשורה הראשונה: "פולניה עדיין איננה אבודה" (Jeszcze Polska nie zginęła).
השיר נכתב בהברה אשכנזית, והדבר ניכר הן במשקל שלו והן באופן שבו הולחן. ההלחנה מחייבת גם כיום לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית).
השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקוה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק י"א בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל: "הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ".
תחביר
תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומיה והעין צופיה, לא אבדה תקוותינו להיות עם חופשי".
| פסוקית התנאי | תיאור זמן | נשוא | נושא | פסוקית הלוואי | |
| תמורה | |||||
| כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, |
עוֹד לֹא | אָבְדָה | תִּקְוָתֵנוּ, | הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, | לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. |
תולדותיו של השיר עד היותו להמנון
בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן" של אימבר. לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.
דוד יודילוביץ כותב כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בראשון לציון בשעה שחיבר את שירו. יחד עם חבריו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי הגרסה המקורית, "התקוה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה" לנוסח הבא: "התקוה משנות אלפים / להיות עם חפשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים".
בשנת ה'תרמ"ז (1886) קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו".
כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי רומני פופולרי שהכיר מילדותו בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi" או "אויס צ'יא"), על אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת נסיעה בעגלה (צפו כאן). לחן זה היה נפוץ ברומניה, והיה ידוע שם שנים רבות כ"לחן ישן נושן"; איש מולדביה בשם ג' פופוביץ חיבר את הלחן עם שיר בנאלי בשם "העגלה והשוורים". בלחן הזה השתמשו לשירי עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי", "התעוררו העמקים" ("Luncile s-au deşteptat") ו"תירס זקוף העלים" ("Cucuruz cu frunza-n sus"). הלחן דומה בחלקו הראשון ל"מולדבה" (או "ולטאבה"), אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת בדז'יך סמטנה (צפו כאן), ומשום כך יש הסבורים כי המלחין הבוהמי שאב אף הוא השראה מזמר עממי זה שהגיע גם לארצו.
את ניסיון ההלחנה הראשון יזם ישראל בלקינד מראשון לציון; בשנת 1882 מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.
המושבה רחובות, שחסרה שיר משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה משה דוד שוב (יליד רומניה) ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 תחת השם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.
בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי-רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבשה "התקווה" את מקומה כהמנון הלאומי. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את ההמנון בעמידה. בקונגרס השמונה-עשר, שהתקיים בשנת 1933, נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של הציונות.
בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת – בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת.
ב-10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת (בחוק הדגל והסמל, ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל וההמנון) ברוב של 38 נגד 8, באופן רשמי את "התקווה" כהמנון הלאומי, והחליטה שכל שינוי במילות ההמנון יתקבל אך ורק בחקיקה.
הנוסח המקורי של מילות "תקוותנו"
|
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
כָּל עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ
כָּל עוֹד מֵי הַיַּרְדֵּן בְּגָאוֹן
כָּל עוֹד שַׁמָּה עֲלֵי דְּרָכִים
|
כָּל עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
כָּל עוֹד נִטְפֵי דָם בְּעוֹרְקֵינוּ
כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת הַלְּאוֹם
שִׁמְעוּ, אַחַי, בְּאַרְצוֹת נוּדִי
|
התנגדויות והצעות חלופיות
התנגדויות
ישנן מספר סיבות להתנגדות להשארת "התקווה" כהמנון הלאומי. ישנם המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי. טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים. בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת השיר היא אירופית במהותה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח.
לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל את עצמאותו והינו חופשי בארצו. דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".
הצעות חלופיות
הן לפני קום המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: "ברכת עם" של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, "משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו גורמים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".
גורמיים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות העשרים של המאה ה-20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק "לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה" – והוא סוף הבית החוזר בשיר "תקוותנו" של נ"ה אימבר.
לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב" להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי.[3]
הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הינם אוניברסליים יותר, ושגם לאזרחי המדינה הלא יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו.
גרסאות כיסוי
ב-2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עבמ", בלחן שונה.
ב-2008 הקליט עמיר בניון את מילות "התקווה" במנגינה של הניגון החסידי "אלי אתה ואודך" המיוחס לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, כשברקע קטעי רדיו הנוגעים למציאות הישראלית. השיר נשלח בליווי מכתב אישי, לשרי הממשלה.[4]
ראו גם
לקריאה נוספת
- צביה בן-יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של הימנונים לאומיים", אלפיים, קובץ 29, 2005
- אסתרית בלצן, התקווה - עבר הווה עתיד - מהרצל עד סאבלימינל, הוצאת מעלות, 2009
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אליהו הכהן, כיצד הפכה "התקווה" להמנון?
- איתי מרינברג, עין לצין צופיה - על תהליך הפיכתו של "התקווה" להמנון הלאומי באתר "הזמנה לפיוט".
- רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר "הזמנה לפיוט".
- בלדד השוחי, אודות "התקווה", באתר נענע 10.
- התקוה באתר פרויקט בן-יהודה
- זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון.
- מקורו של ההמנון "התקווה", בקהיל הפורומים "ישראל פורום".
- גלגולו של המנון, באתר "מגדלור".
- מילות השיר "תקוותנו" והאזנה לו, באתר זמרשת. (הנוסח המקורי של "התקווה").
- פסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת שירת התקווה, באתר "היו ימים".
- תווים של מנגינת "התקווה".
- התקווה בנוסח המקורי בהקלטה משנות ה-30 של הזמר אל ג'ולסון (Al Jolson). ניתן לשמוע את ההגייה האשכנזית בשיר (ת=ס).
- הקלטות שונות של "התקווה"
- סרטון משנת 1933 שמתאר את החיים היהודיים במונקאץ'. בדקה 6:20 (מהסוף) ניתן לצפות בילדים ששרים גרסה מוקדמת של "התקווה".
- הקלטה נדירה של שירת התקווה על ידי ניצולי שואה שנערכה על ידי כתב ה-BBC בעת שחרור מחנה ברגן-בלזן בשנת 1945.
- "ולטבה" מאת סמטנה
- החוק הקובע את "התקווה" כהמנון הלאומי, ומעט על הפולמוס סביב ההמנון - "הארץ".
- לונדון את קירשנבאום, "התקווה של כולנו" - ראיון עם ד"ר אסתרית בלצן על שורשיו של ההמנון התקוה
- איתן בקרמן, גבר יהודי, ציוני, אשכנזי, באתר הארץ, 30/12/09
הערות שוליים
- ^ המילה "קדימה" יכולה להתפרש כאן בשני מובנים: (1) מזרחה (כמו בביטוי "רוח קדים"=רוח מזרחית) (2) ישר, לפנים
- ^ הכוונה לירושלים, לפי ספר ישעיהו, פרק כ"ט, פסוק א': "הוי אריאל אריאל קריית חָנָה דוד".
- ^ אורי הייטנר, ההמנון השני
- ^ עמיחי אתאלי, אבדה תקוותו: עמיר בניון מעבד את התקווה, nrg מעריב, 10 בינואר 2008.
| המנוני מדינות אסיה | |||
|---|---|---|---|
|
stock | retire | vm
Why are we here?
All text is available under the terms of the GNU Free Documentation License
This page is cache of Wikipedia. History